האיסור על אוננות מלווה בשילוב של אמצעי הרתעה ומניעה דרקוניים. במשך היום גוערים גם בילדי הגיל הרך אם כמקרה נגעה ידם באזור המכושים, ולפני הירדמותם מניחים את ידיהם מחק לשמיכה המורמת עד צוואר ומהודקת לחזה, לבל תוכלנה הידיים לגרות את אברם.
הפיקוח על גוף הנערים נמשך לאורך כל הלילה. את אלה הישנים על בטנם מעירים כדי שיחליפו תנוחתם, שמא יתחככו במזרן ויגרמו לקרי לילה. לכל מקרה, עם ההשכמה בבוקר, לפני כל דבר אחר, עליהם ליטול ידיהם בקערית המונחת ליד המיטה ולברך, כי אולי בעורם חולמים נגעו באבריהם ונטמאו. מסיבות דומות משתדלות אמהות להימנע ממגע גופני עם בניהן שמעבר לגיל ינקות (יש טענה שזו הסיבה לכך שנוצר חסך גופני שמפצים עליו במגע בין הפעוטים לאחיותיהם הבוגרות מהם אך מעט).
אוטוביוגרפיה ספרותית של תלמיד ישיבה שפורסמה לאחרונה היא עדות מרתקת לאופי המשטר הגופני החרדי. בריאליזם אמין ומדויק מתוארת שגרת היום (והלילה) במשך חודש אלול בחיי נער בן ארבע־עשרה. מודגשים הממדים החושניים של החיים החרדיים, על מתחיהם האופייניים, כמו הדיסוננס שבין ייעודו של המקווה כבריכת טהרה לבין מראהו וריחו המגעילים.
במיוחד רגיש המחבר לסתירה שבין מטרת העלמת הגוף לבין נוכחותו המתגברת. הוא רואה שדווקא העיסוק האינטנסיבי בדיכוי הגוף מעצים אותו, וניסיונות הטיהור של חלקי הגוף הטמאים לכאורה, דווקא טוענים אותם בפוטנציה דמונית המשתלטת על המאמין ומגרה אוחו לתשוקות אסורות המעוררות אשמה, פחד ושנאת גוף בלתי נסבלת. הגוף החרדי כורע מנטל איסורים, ונעשה טעון עד להתפוצץ בתחושות חטא.
לקוח מאת הספר “חרדים ישראלים” ממאמרו של פרופ’ גדעון ארן “גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה”.