חרדים ממעטים יחסית לנוע באופן שנהוג להגדירו ריצה: תנועה מהירה בדילוגים ארוכים, ניתוק שתי רגליים מהקרקע והגבהתן, פיזור ידיים, זריקת גוף והטיית ראש.
מאת: פרופסור גדעון ארן
באופן טבעי, גם חרדים, כשאר תושבי הסביבה האורבנית של זמננו, נדרשים לעתים למעבר חפוז מנקודה אחת לשנייה, כמו למשל בחציית כביש סואן או ברדיפה אחרי אוטובוס המאיים לברוח מתחנה. במקרים שכאלה מתייחדת תנועת החרדים במהירות מסוימת עם צעדים קטנים, השארת רגליים קרוב לקרקע, הצמדת ידיים לגוף, יישור צוואר וייצוב הראש.
צופים חילונים אקראיים מתקשים בדרך כלל להישאר אדישים נוכח תנועה משונה זאת. רבים נראים כמרותקים למחזה, משתאים או מגניבים חיוך מלגלג. ממדגם ראיונות עלה כי ריצה חרדית היא ״אירוע״, שמעורר תשומה לב ולעתים קרובות גיחוך.
בפולקלור הירושלמי שמור מקום של כבוד לריצה החרדית, כביטוי של המחר והנלעג וכן גם כדבר המתקשר לביקורת תרבותית פוליטית המופנית תדירות כלפי חרדים: אם אכן הם מסוגלים לרוץ, מדוע לא יתגייסו לצה״ל כשאר הישראלים הממלאים את חובתם האזרחית.
לקוח מאת הספר “חרדים ישראלים” ממאמרו של פרופסור גדעון ארן “גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה”.
פרופ' גדעון ארן
גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
Follow Me:
