כבר אמרנו שהריצה נדירה ומגונה; מתברר שכך אף העמידה. אמנם, חלק נכבד מן הלימוד התורני ומן התפילה נעשה בעמידה, אבל עמידה זו איננה מוחלטת כלל, ותכליתה מוגדרת. כל עמידה אחרת נחשבת לסימן של בטלה והתענגות, ולכן יש לגביה סנקציה שלילית.
גרועה במיוחד היא עמידה בפרהסיה, ברחוב למשל, שמזהים בה פוטנציאל עבריינות. לעתים נדירות אפשר לראות חרדי עומד במצב המוכר של הישענות על קיר או על עמוד, כאילו בציפייה למישהו או למשהו. ברחוב החרדי יש תנועה בלתי פוסקת היוצרת רושם של עסקים אינטנסיביים ורציניים מאוד, גם אם חלק גדול מהציבור הזה איננו כפוף למסגרות עבודה ובסדר יומו יש גמישות מסוימת.
על רקע ביקורת הנשמעת לאחרונה גם בחוגים חרדיים בדבר בטלנות הפושה בעולם הישיבות, יש הגורסים שבביטויי הפעלתנות התזזיתית יש משהו מ״העמדת פנים״ או תחליף ריטואלי־נירוטי לעשייה של ממש. מובן שקדחתנות מיוחדת ניכרת לקראת זמנים קבועים המחייבים את הכלל, ובהם כניסת השבת ושקיעת החמה. ההליכה החרדית נדמית תמיד חפוזה ותכליתית. הליכה מפוזרת או איטית, כמו בפנאי, מותרת וכאמור אף רצויה רק בשבת ובחג. בחוגים חרדיים מסוימים גם בימים כאלו נחשב הדבר מותרות שאינם יכולים להרשות לעצמם שהרי בזבוז זמן הוא תמיד על חשבון לימוד ותפילה.
תנועת הגוף החרדית אינה גמישה ועגולה, אלא זוויתית ועוויתית משהו, אף על פי שיש בה רתמיות והיא מרבה לחזור על אותן תנועות גופניות. הדבר בולט הן בשעת תפילה והן בשעת לימוד תורה, כשהחרדי מקפל את גופו באמצע, קדימה ואחורה. או כשהוא מסתובב ימינה ושמאלה על ציר עצמו.
לקוח מאת הספר “חרדים ישראלים” ממאמרו של פרופ’ גדעון ארן “גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה”.
פרופ' גדעון ארן
גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, מצד אחד, ובנושא הקיצוניות, מצד שני, ובעיקר הוא מתמחה בחקר הקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. מחקריו מתבססים בעיקר על עבודת שדה. בשנים האחרונות פרסם ספרים ומאמרים על פנדמנטליזם, כתות ותנועות רדיקליות, אלימות דתית, טרור. מסיים בימים אלה כתיבת מונוגרפיה על טרור המתאבדים במזה"ת.
Follow Me:
